יהדות אתיופיה

מוצא וקורות העדה –

רקע אתיופיה נמצאת במזרח אפריקה. שטחה, עם אריתריאה, שקיבלה לאחרונה עצמאות, היא יותר ממיליון קילומטרים מרובעים. זהו שטח הגדול יותר מפי 30 משטחה של מדינת ישראל. הארץ מחולקת ל – 13 מחוזות, ומספר תושביה כ – 65 מיליון נפש. אתיופיה גובלת בסומאליה במזרח, בקניה בדרום, בסודאן במערב, והחלק הצפוני גובל בים סוף (ראה מפה מצורפת בסוף פרק א’). הארץ ידועה בנופיה המרהיבים. יש בה שרשרת הרים שמתרוממת לגובה של 4000 מטר. אחד ההרים הגבוהים באתיופיה נמצא באזור סמיין. הוא נקרא “ראס דאשין”, ומתנשא לגובה של 4620 מ’. לשרשרת ההרים יש השפעה מכרעת על האקלים, ועל ההיסטוריה החברתית של ארץ זו, בהיותה גורם מרתיע אויבים וכובשים. הכלכלה של אתיופיה מתבססת בעיקר על חקלאות מאחר ואדמתה פוריה. פני הקרקע חרוצים בערוצי הנהרות, בגאיות צרים וארוכים ובקניונים עמוקים. באתיופיה נמצאים אגמי המכתש המפורסמים ביופיים, ובראשם אגם “טאנה” הענקי, שצפונית לו התגוררו כמה ריכוזים של יהודי אתיופיה. מאגם “טאנה” זורם “הנילוס הכחול” שהוא הנהר הארוך בעולם, והוא נקרא בשפת המקום “אבאי”. שם זה ניתן לו בשל האדמה העשירה והמינראלים שהנהר סוחף עמו מאתיופיה עד מצרים. מזה כמה עשרות שנים אתיופיה שרויה בבצורת כבדה, שהביאה למותם של מאות אלפי בני אדם, צאן ובקר, וגרמה לבריחתם של מאות אלפים מתושביה אל עבר הגבולות ובמיוחד לעבר גבול סודאן.

במשך 30 השנים האחרונות, אתיופיה נמצאת בתהליך של תיעוש ומודרניזציה. מאז שעלה לשלטון המשטר הקומוניסטי ב-1974 ,נקלעה הארץ למלחמות פנימיות ולמרידות. היו ניסיונות להביא ליתר שוויון זכויות, לחלוקה מחדש של אדמות, ולהוראת קרוא וכתוב בכל הגילים, כדי להתגבר על האנאלפבתיות באתיופיה, אך השפעתה של המלחמה הפנימית הייתה הרסנית מבחינה חברתית וכלכלית. האוכלוסייה באתיופיה כוללת עשרות שבטים מגזעים שונים נוסף למוסלמים, לנוצרים וליהודים (שמהווים מספר קטן יחסית).

 

השפה האתיופית

באתיופיה ישנם למעלה מ 76 -ניבים. בני האמהרה שהם %30 מהאוכלוסייה, מייצגים את הקבוצה הדומיננטית בשלטון ובחברה, ולמעלה מ- 100 שנה נלמדת הלשון האמהרית כלשון העיקרית בבתי-הספר. יהודי אתיופיה שהם ביתא ישראל, חיו באתיופיה גם באזור גונדר וגם באזור טיגר, לכן אנו מוצאים את שתי קבוצות הדוברות את שתי השפות. , שפת התפילה של יהודי אתיופיה היתה: שפת הגזע, הנחשבת לשפת “הקוצס” הדומה לשפת האידיש, בה דיברו היהודים באתיופיה. שפת הגזע היא לשון אתיופית עתיקה ממוצא שמי המצויה גם בשימושה של הכנסיה הקופטית. הלשון המדוברת היא לשון הסביבה : האמהרית – באמהרה (“איזור גונדר”) או טיגרניה בטיגרי (בצפון מזרח). עדיין יודעים כהני וזקני העדה את שפת התפילות וכתבי הקודש. היהודים באתיו

 

היהודים באתיופיה

מקומות מושבם של יהודי אתיופיה התרכזו בארבעה אזורים עיקריים: 1 .גונדר וסמיין. 2 .טיגראי. 3 .וולקאייט. 4 .קווארה. הקהילה היהודית הגדולה ביותר באתיופיה התרכזה בצפון מערב אתיופיה, באזור שמצפון לאגם “טאנה”, הכולל את כל הכפרים באזור זה ואת הרי סמיין. קהילה יהודית גדולה נוספת התפתחה באזור טיגראי שבצפון המדינה. באזור וולקאייט בלסטה (וולו), היתה קהילה יותר קטנה. היהודים התרכזו באזורים השונים בעיקר סביב הנהרות ובהרים, והם נפגעו פחות מהבצורת שפגעה באתיופיה.

 

תולדות יהודי אתיופיה:

מאין ומתי הגיעו היהודים לאתיופיה? לשאלות האלה אין תשובה אחת. ישנן מספר גרסאות הנשענות על מסורות שונות. יש לציין, כי מקורות בכתב על תולדות יהודי אתיופיה קיימים החל מהמאה ה – 14 . בתקופה זו נוצר המונח “ביתא ישראל”. שפירושו: מבית ישראל, קרי, חלק מעם ישראל. מסורות רבות רווחות בקרב אנשי העדה, בצד השערות של חוקרים והיסטוריונים לגבי מוצאם של יהודי אתיופיה. המסורת עממית המסורת העממית גורסת שיהודי אתיופיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. לפי המסופר בתנ”ך (מלכים א’ י’ א-י”ג), מלכת שבא באה לראות את חכמת שלמה המלך, בירושלים. לאחר הביקור בירושלים ילדה את מנליק. לפי מסורת זו, שלמה המלך שלח אנשים מבני ישראל ללוות את מלכת שבא ובנם מנליק לארץ כוש. מסורת חורבן הבית הראשון גירסה אחרת מבוססת על מסורת המקובלת על בני העדה, לפיה, עם חורבן בית ראשון ירדו הגולים דרך מצרים לאתיופיה. יש הטוענים, כי השבט שירד לאתיופיה היה שבט יהודה, ואחרים אומרים שהיה זה שבט דן. לאחר חורבן בית ראשון, בני ישראל גלו לבבל (גלות 70 (שנה. כאשר במקביל ירדה קבוצה קטנה של יהודים לאתיופיה דרך מצרים, אך היהודים האלה לא חזרו לבית שני, אחת ההשערות היא שכנראה הם הרגישו כ”כ טוב, ולכן העדיפו להמשיך להיות באתיופיה. יש מספר סממנים התומכים התומכים בגירסא, כי ביתא ישראל הם מבית הראשון. סממן אחד: תפילת ביתא ישראל מתנהלת ע”י זמירות הקייסים כאשר כל הקהל עומד מאחוריהם, בדומה לזמירות שהיו מזמרים בבית – המקדש.

סממן שני: יהודי אתיופיה המשיכו עם ידיעה כי אסור לכתוב את התורה שבעל-פה. לכן לצערנו, עם הזמן, כאשר הפוגרומים כלפי היהודים היו ברקע כל העת, נשכח חלק ניכר מהתורה שבעל פה. עד שבמאה ה- 15″ מלקוסאוץ” (נזיר), החליט לכתוב את שולחן ערוך על שבת הנקרא: “טזז אסנבת”. בספרה של יעל כהנא, “אחים שחורים” (1977 (מספר אבא אורי (דמות נערצת על יהודי אתיופיה), שבני ישראל ירדו למצרים בעקבות חורבן בית ראשון והתמקמו שם. אחרי המלחמה של קליאופטרה, מלכת מצרים, נגד הרומאים, הם היגרו לאתיופיה והתמקמו באקסום, ששנים רבות לאחר מכן הפכה לבירת השושלת הסלמוניקית. באותה תקופה אתיופיה הייתה מיושבת ע”י שבטים אפריקניים שונים. בני ישראל, באו ממצרים הביאו איתם את תרבות המזרח, והפכו להיות השליטים הבלתי מוכתרים של האזור. הם אלה שהשפיעו רבות על קידומם התרבותי של בני המקום

 

גרסת עשרת השבטים האבודים:

גירסה אחרת רואה ביהודי אתיופיה צאצאים של קבוצה מפורשי שבט דן, שירדו דרומה לאורך הנילוס והתמקמו סביב אגם טאנה. (מתוך מאמר בכתב העת “פעמים” מס’ 33 ע”מ ,עמ’ 34 ,1987.( ע”פ גרסתו של פרופ’ קפלן בספרו: “ביתא ישראל (הפאלשה) באתיופיה מהעת העתיקה ועד המאה העשרים”,הוא משער, כי מקורם של יהודי אתיופיה מנוצרים שהתגיירו. לפי התאוריה הזו, בימי הביניים בזמן התפתחות הנצרות באתיופיה, קיבלו על עצמם נוצרים את הדת היהודית. ראוי לציין כי, עמדה זו של פרופסור קפלן אינה מקובלת על בני העדה. לדברי עדת ביתא ישראל באתיופיה, יש משום הדמיון לגורלם של קבוצים יהודיים בגלויות השונות: זרות ועויינות, גזרות ושמד, אונס ורדיפות, הרג וביזה מצד שכניהם, כל אלה, היו מנת חלקם דורות רבים”. 10 הישרדותם המופלאה עד ימינו בסביבה כה מתנכרת ועוינת, מהווה עדות לחוסן אמונת ישראל ורצון הקיום היהודי שעמדו בשעות מבחן קשות של מסירות נפש וקידוש השם. עד כאן המשותף עם שאר תפוצות ישראל, אולם שני תהליכים היסטוריים מיוחדים אופיניים לבני העדה: האחד: הוא בידודם וניתוקם המוחלט משאר העם היהודי ואף מקהילות ישראל הקרובות בתימן ומצרים. ניתוק זה התרחש בתחילת ימי הבית השני ונמשך כ – 2400 שנים. ואכן, אין בתולדותינו עדה הראויה להיקרא נידחת ואובדת וששרדה ביהדותה עד ימינו כעדת יהודי חבש. השני: יהודי כוש ידעו ימי זוהר של עצמאות ושלטון בגלותם. במאבקים ובמלחמות שהיו מנת חלקם בימי הביניים לא היו הפאלשים מיעוט מסכן הנרדף בידי השלטון והעם בו ישבו. בקרב השבטים, יהודי חבש היו, במשך מאות שנים, שבט בעל עצמה וכח. הידיעות המפורשות על היהודים וקורותיהם בחבש מתחילות לערך מהמאה העשירית. בשנת 960 היתה התקוממות של הפלאשים עם שבטי האגאו נגד מלכי אקסום משושלת מנליק, והדת הנוצרית השלטת. בראש ההתקוממות עמדה מלכה בשם יהודית (או אסתר). שיש הרואים בה יהודיה מנהיגת הפלאשים. מלכה זו פעלה להעביר את הנצרות מהארץ, שרפה כנסיות ומנזרים והרגה נזירים וכמרים. שושלת המלוכה שקמה אחריה ושלטה בחבש לערך 350 שנה, נקראה שושלת זאגוי ונראה שכח השפעתם של יהודי חבש בשלטון זה היה רב. במחצית השניה של המאה הי”ג שבה לשלוט שושלת מנילק והחלו מלחמות, כמעט בלתי פוסקות, כנגד הפלאשים שהסתיימו, למעשה, באבדן עצמאותם ובמפלתם הסופית של יהודי כוש בראשית המאה הי”ז. 11

הקיסר עמדא ציון (1344-1314 ,(שניהל מלחמת קודש במוסלמים בדרום ובמזרח חבש, שלח את שר צבאו צאגה כריסטור בשנת 1332 למתקפה על הפלאשים שהתקוממו נגדו בצפון ובמערב ודכאם באכזריות תוך שהוא דוחקם למעוזיהם בהרי סמיין. הקיסר זרע יעקב, המשיך ברדיפות ולשמו הוסיף את התואר: “משמיד היהודים”. נתיניו חויבו לקשור על מצחם פיסת קלף עליו כתובה מחויבותם לדת הנוצרית. מענין שדוקא בזמנו גדלה השפעת היהדות ובכרוניקות החבשיות מזמנו מסופר על גיורים ליהדות וביניהם אפילו בן הקיסר עצמו, אבא צאגא, שנעשה לנזיר יהודי ידוע ובעל השפעה, חבר לאבא צברא ממנהיגיה הרוחניים של העדה. כך נמשכו המלחמות והרדיפות לסירוגין בכל ימי המאות הט”ו והט”ז. הדי המלחמות יצאו למרחוק, ויהודים בארצות הים התיכון, ששמעו על כך ואף היו שפגשו בשבויים פלאשים שנמכרו לעבדים בשוקי העבדים בעיקר במצרים, חשבו שבכך יש משום פעמיו של משיח, ושהמלחמות בין היהודים לנוצרים הם מסימניו המובהקים.

 

ממלכת הגדעונים באתיופיה :

ע”פ סיפורו של אבא אורי, ממלכת הגדעונים נוסדה בשנת 960 לספירה. בממלכה זו שלטו בזה אחר זה שבעה מלכים כולם בשם גדעון, ומלכה אחת בשם יהודית. השושלת הגדעונית שלטה ארבעה דורות עד להולדתה של יהודית, בתו של גדעון הרביעי. יהודית הייתה המלכה הראשונה של קהילת ביתא ישראל. בתקופתה ועד עשרות שנים אחריה, הייתה המלוכה הפלאשית בשיא כוחה ותפארתה. בשנת 1434 קם מלך חדש, גדעון החמישי, ששלט עד 1468 .הוא נלחם בנוצרים ואיחד את הפלאשים. בכתבי ההיסטוריה של אתיופיה מסופר שזרע יעקב נלחם בשליטים המקומיים: ה”ראסים” והמוסלמים. בשנים 1563 – 1597 התנהלה מלחמה בין גדעון השביעי, מלך הפלאשים לבין המלך סרסה דנגל, מלך הנוצרים האתיופיים, שבסופה נוצחו הפלאשים. המלך גדעון השביעי נהרג, והיהודים נושלו מאדמותיהם, פוזרו במחוז בגימדר בכפרים קטנים ומרוחקים, ונשללה מהם הזכות לבעלות על הקרקע.

אלדד הדני:

המקור האירופאי אלדד הדני, נוסע בן המאה התשיעית, הוא המקור האירופאי הראשון שמספר על קיומם של בני ישראל באפריקה, באזור אגם טאנה. הנוסע הידוע, בנימין מטודלה בן המאה השתים עשרה, מספר שבאתיופיה חיים רבים מבני ישראל בכפרים משלהם על פסגות ההרים ובקרבת מקורות המים, ואינם משועבדים לשליטי הארץ. החוקרים סוברים שלסיפורים האלה אין בסיס היסטורי מוצק מאחר וסיפורים אלו הועברו בע”פ ולא בכתב ולפיכך קשה להסתמך עליהם. מידע כתוב על יהודי אתיופיה פורסם בפעם הראשונה על ידי הנוסע האנגלי ג’ימס ברוס, (מתוך ספרו של ראובן קשאני “הפלאשים: קורות מסורת ומנהגים” משנת 13 1976 (שחזר ב – 1765 מסיורו באפריקה, והזכיר במפורש את קיומה של קהילת “ביתא-ישראל”. החוקר שיצא לגלות את מקורות הנילוס במרחבי אתיופיה, כלל בתאוריו המקיפים גם את היהודים. תאוריו של ברוס על קהילת ביתא ישראל, בספרים ובכתבי עת בעברית, נדחו ע”י היהודים באירופה, שלא קיבלו את האפשרות שבתוככי אפריקה התקיימו יהודים במשך שנים רבות. בעקבות הפרסומים של ברוס התעניינו בפלאשים גם המיסיונרים, שמטרתם הייתה להפיץ את הנצרות, ולהעביר את שרידי היהודים לדת הנוצרית. אלדד הדני הוסיף לספר של אחר חורבן הבית הראשון הצטרפו אל בני דן היושבים בארץ כוש, גם בני השבטים: נפתלי, גד ואשר. בשנת 1828 כתב שמשון וולאך בספר הגיאוגרפיה “שבילי עולם” על מלך ומלכה ולוחמים יהודים באתיופיה, הממוקמים באזורים ווגרה וסמיין. הוא קרא להם בשם “פלאשים”. חשיבות מיוחדת ישנה לכתבי המסיונרים הפרוטסטנטים, שפעלו באותה עת באתיופיה, מטעם החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים. המסיונר, הנרי שטרן, מהסן שבגרמניה פרסם באחד מכתבי העת של המסיון באנגליה בשנת 1831 את הדברים הבאים: “חזרתי לפני ארבעה שבועות מחבש. בארץ ההיא חיים יותר מרבע מיליון יהודים. נגרום להם להתנצר, יהיה הדבר לברכה לנצרות לא רק בחבש אלא גם באפריקה כולה. קשה לתאר את חשקם ותשוקתם של הפלאשים לדברי אלוהים חיים” (הדברים לקוחים מתוך הספר: “הפלאשים: מסורת ומנהגים”, מאת ראובן קשאני 1976.( ראשון השליחים היהודיים מאירופה, שביקר אצל קהילת ביתא ישראל, הוא יוסף הלוי, מורה בבית-הספר של חברת “כל ישראל חברים” באדריאנופול שבתורכיה. בשנת 1868 חזר יוסף הלוי לפריס בלוויית נער מיהודי אתיופיה בשם דניאל, שסיפר על קורות הקהילה היהודית וביחד עם זה בא לרכוש השכלה באירופה. יוסף הלוי ניסה לעורר את העולם היהודי גם באמצעותו, בכדי שאלה יגלו התעניינות בקהילה היהודית השכוחה, במיוחד לנוכח סכנת ההכחדה בשל הפעילות המיסיונרית, אך דבר לא נעשה מצד יהודי אירופה כדי לקרב את הקהילה הנידחת. בשנים 1888 – 1892 הייתה בצורת קשה באתיופיה, המכונה ע”י הקהילה “כפו-קן” – תקופת הרעב. אלפי אנשים מתו ברעב ובמחלות, המוות ברעב ובמחלות ופעילות המיסיונרים הפחיתו את מספרם של יהודי אתיופיה. בעוד שיהודי אתיופיה המתינו להתעניינות יהודי העולם, חלה תפנית לרעה במצבם. במחצית השניה של המאה התשע-עשרה נחתה על אזור צפון מערב אתיופיה סדרה של מכות – פלישה של דרווישים מוסלמים, בצורת ומגפות . נראה שבתקופה שבין 1885-1895 אבדה כמחצית קהילת “ביתא-ישראל”. הניצולים התפזרו בכל רחבי הארץ, בני הקהילה שבו והתקבצו רק בשנים האחרונות של המאה.

 

קשרי העם היהודי עם קהילת ביתא ישראל:

התעוררות העולם היהודי עד העת החדשה לא ידוע לנו על מפגשים וקשרים משמעותיים בין יהודי אתיופיה לשאר העם היהודי. ידיעות שהגיעו בימי הביניים על העדה ניזונו משמועות רחוקות על המלחמות בנוצרים, וכן ממפגשים עם מספר שבויי מלחמה מבני העדה שנפדו ע”י יהודים בעיקר במצרים – במאות הט”ו ט”ז. משלהי המאה הי”ח, וביתר שאת במאה הי”ט, רבו הפוקדים את יבשת אפריקה המתעוררת ובפרט את אתיופיה. נוסעים שונים, חוקרים ומסיונרים הביאו לידיעת בני אירופה את עובדת המצאו של שבט יהודי משונה ומיוחד בתוככי חבש. באותו זמן, באמצע המאה הי”ט, ניסו מספר שדרי”ם שיצאו כשליחי קהילות ארץ ישראל לקהילות הגולה, להגיע גם לחבש, אולם ללא הצלחה. המצוקה הרוחנית באותן שנים היתה בשל פעילות ענפה של מיסיונרים ממערב אירופה שפשטו על כפרי הפאלשים וניסו לפתותם לנצרות. המיסיונרים הסבירו לבני השבט הנידח והשכוח, שאפילו לא ידעו שיש עוד יהודים בעולם, שהמשיח לו הם מחכים כבר בא וגאל את העולם ועתה יזרח גם עליהם אור. ויכוחים דתיים לא חסרו והשלטון אף הוא, שהיה עוין לפלאשים, הגביר את לחצו, וכך התפתו חלק מבני העדה לטבול לנצרות. הידיעות על הצלחת המסיונרים עם רבוי הידיעות על השבט היהודי הנידח, ובמיוחד לאחר פרסום חליפת מכתבי כהני העדה עם ראשי הקהילה בירושלים, הביאו להתעוררות יהודי העולם בעיקר במערב אירופה ובירושלים. מטרות ההתעוררות היו להכיר שבט זה ולחזק את יהדותו ומסורתו הקלושה כדי שיוכלו בני העדה לעמוד איתן מול ההשפעה הנוצרית.

פעולותיו של יעקב פייטלוביץ’ למען יהודי אתיופיה:

בתולדות קשרי העם היהודי עם עדת “בית”א ישראל” באתיופיה שמור מקום מרכזי לאדם אחד, יותר מכל – לד”ר יעקב פייטלוביץ. יעקב פייטלוביץ היה במשך למעלה מיובל שנים הפועל והמפעיל, הלוחם והדורש המרכזי למען יהודי חבש בקרב יהדות העולם. בעיני יהודי אתיופיה נדמה כנציגו של העם היהודי וכגואל ומושיע. כיהודי שומר תורה ומצוות, היה פייטלוביץ חדור בשאיפות דתיות לאומיות וראה עצמו כשליח לקשורם של יהודי חבש עם אחיהם ועם מורשת יהדות העולם. יעקב נוח פייטלוביץ’ (יהודי פולני, שהיה תלמידו של יוסף הלוי) הגיע אל ריכוזי “ביתא ישראל” בשנים 1904-1905 ,ומצא בהם שרידים של קהילה מפוארת. (מתוך הספר “ביתא ישראל סיפורם של יהודי אתיופיה 1963.( באמצעות סדרה של פעולות ניסה פייטלוביץ’ להביא לידיעת קהילות היהודים בעולם את מצבם של יהודי אתיופיה. הוא ניסה לשכנע גם את יהודי אתיופיה לשנות את מנהגיהם הדתיים, כך שיתאימו למנהגי היהדות הרבנית, וישמשו הוכחה ליהדותם. מכיוון שדרישותיו של פייטלוביץ’ הפחידו את אנשי ביתא ישראל, כפי שהפחידו אותם דרישותיהם של המיסיונרים, התנגדו בני הקהילה להצעותיו של פייטלוביץ’. נראה כי פייטלוביץ’ הצליח למשוך את תשומת הלב של יהודי העולם אל קהילות “ביתא-ישראל”, יותר משהצליח בהצלתם או בשינוי מנהגיהם. ניתן אפוא לומר, שביקוריו של פייטלוביץ נתנו לקהילה תקווה מחודשת, וחיזקו אותה בהתנגדותה למיסיונרים. לעומת זאת, יהדות העולם נותרה אדישה לגורל יהודי אתיופיה. פייטלוביץ’ ייסד בית ספר יהודי באדיס אבבה בשנת 1922 ,שפעל עד לפלישה האיטלקית לאתיופיה בשנת 1935. מביקורו הראשון באתיופיה חזר פייטלוביץ’ עם שני נערים, במטרה להכשירם להוראה ולמנהיגות בקרב העדה. אגרת שהופקדה בידיהם מטעם המנהיגות הרוחנית, הכילה מסר בו מבקשים הקייסים שלא ישכחו את יהודי אתיופיה.

 

אגרת מנהיגי העדה אל קהילות ישראל – תרס”ט (1908.:

בישיבתו של יעקב פייטלוביץ’ באמבא גואליט במסעו השני, בתשרי תרס”ט (1908 ,( נמסרו לו מכתבים רבים וכן אגרת החתומה בידי עשרים ושלושה מכהני וזקני העדה הפונים אל אחיהם היהודים בעולם. להלן נוסחה של האגרת: “ברוך ה’ אלוהי ישראל אלהי כל רוח וכל בשר”. אגרת הנשלחת מאת קהילות ישראל אשר בחבש אל אחינו, קהילות ישראל בכל העולם. שלום, שלום לכם בני ישראל, מה שלומכם? האגרת ששלחתם לנו בידי מורנו יעקב נח בן משה פייטלוביץ’ הגיעה אלינו וגרמה לנו נחת. לפנים היה עצם קיומכם כאגדה בעיננו, אולם עכשיו הננו בטוחים בדבר ואנו שמחים מאוד על כך. הידיעות שקבלנו מכם חזקו ונחמו את לבנו. עצובים אנו מאוד. רחמו עלינו והתפללו בעדנו. תודה לאל, עדיין אנו מחזיקים עד היום הזה באמונתנו באל אחד ובתורת משה. לא נתן אלוהים עד עתה שיושמד זרע יעקב בארץ חבש. לפנים סבלנו צרה ומצוקה ורבים מאתנו עברו בעל כורחם לנצרות. עכשיו יש לנו תודה לאל מלך טוב. מנילק רוצה שכל אחד יחיה לפי אמונת אבותיו. יתן לו אלוהים חיים ארוכים. אבל כיוון שאין לנו בתי ספר וספרינו נשמדו, הביאו המיסיונרים את אחינו לידי בגידה בחלקם בינהם את ספרי אמונתם. עתה, כששמענו את בשורתכם, הננו שמחים שמחה גדולה. יהדות חבש מלאת תקוות היא. מאז בואו של מורנו יעקב, נושאים כל היהודים את עיניהם אליכים. אם נקבל ספרים, בתי ספר ומורים כדי שיוכלו ילדינו ללמד נהיה מרוצים מאוד. בכוחותינו אנו לא נוכל להגיע לכך. הננו מתפללים אל האלוהים שיאריך ימים לכל בני ישראל ולמורנו יעקב. אנו מתפללים כמו כן שהאלוהים יפגיש אותנו כולנו איש אל אחיו. ישמור ה’ אלוהי אברהם, יצחק, יעקב ומשה את מורנו יעקב נח בן משה”.

בני העדה תלמידיו של פייטלוביץ’, השפיעו על אחיהם לקהילה במידה מוגבלת ביותר, מכיוון שלמדו באדיס אבבה, ששם מס’ היהודים מועט, ולכן המגע והגישה היו מוגבלים, ובכל זאת אחדים, שרכשו השכלה, כדוגמת פרופ’ תמארת עמנואל ומאוחר יותר יונה בוגלה, השתדלו רבות לטובת בני קהילתם

 

פלישת האיטלקים 1935-1936 :

הפלישה של האיטלקים לאתיופיה ב- 1935-1936 שמה קץ למפעלו החינוכי של פייטלוביץ’. הוא עצמו נאלץ לצאת את אתיופיה, ופרופ’ תמארת עמנואל עבר עם תלמידיו לגונדר, ולבסוף נמלט מאתיופיה. שנה לאחר מכן נקבעו ע”י האיטלקים, שליטי אתיופיה, חוקים גזעניים. בעקבות חזרתו לשלטון של הקיסר היילה סאלסי נקשרו יחסים דיפלומטיים בין אתיופיה וישראל, ומומחים ויועצים מישראל נשלחו לאתיופיה לעזור בפיתוח הארץ. רבים מהם קיימו קשר עם בני קהילת “ביתא-ישראל”. באמצע שנות החמישים (1955-1956 (הובאו לישראל 24 תלמידים שנשלחו להתחנך בכפר הנוער “כפר בתיה”. התלמידים הגיעו בשתי קבוצות, קבוצה ראשונה בת 12 תלמידים מאזור גונדאר, וקבוצה שניה בת 15 תלמידים מאזור טיגרה. המטרה הייתה: להכשיר בארץ מורים ומנהיגים מבני העדה ולהחזירם לאתיופיה, כדי ללמד בבתי ספר שבקהילות “ביתא-ישראל”. בין שאר התלמידים היה גם יוסף דוד, שסיפורו מובא בהמשך. כמיהתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) זיקתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) מתבטאת: בתפילות, בסיפורים, מכתבים ואגרות לארץ באמצעות שליחים, הם שמרו על דתם עד כדי קידוש השם. סיפורו של אבא מהרי הוא עדות לזיקתם של יהודי אתיופיה לעם ישראל, ולא”י. 

 

אבא מהרי :

הסיפור על אבא מהרי רבים מאנשי “ביתא ישראל” עזבו בשנת 1862 את כפריהם והלכו בכיוון צפון מזרח לכיוון ים סוף במטרה להגיע לירושלים. בראש מסע זה עמד אדם בשם אבא מהרי. הניסיון וכישלונו ידועים היטב לבני העדה, במיוחד בקרב הזקנים, ונתפסים על ידם כהתגלמות השאיפה השורשית של “ביתא ישראל” לעלות לירושלים. המסע התקיים בימיו של המלך (קאסה) תיאודריוס (1855 – 1868 ,(שתקופת שלטונו היא מהמתועדות ביותר בהיסטוריה של אתיופיה. למסע זה יש מקורות אחדים ביניהם מכתביהם של המיסיונרים באותה תקופה, ודיווחו של יוסף הלוי, שבו מובאים הרישומים המוקדמים ביותר של מסע אבא מהרי, כפי שנשתמרו בקרב בני העדה. מקור אחר למסע זה נמצא ב-16 עדויות מפי בני הקהילה שנרשמו בישראל. אחת העדויות מספרת: “כפי שהאל הוציא את עמו ישראל ממצרים ביד משה, כך יגאל סיראק את בניהם, ביתא-ישראל” מתוך ארץ זו (אתיופיה), ויביאם אל ארץ כנען (ישראל) ושאבא מהרי הכהן הגדול יכה במטהו בים סוף ויעביר את העם ביבשה, וממך סיראק יבוא המשיח”. המסורת רואה באבא מהרי איש ישר צדיק ומכובד הולך בדרך ה’ ופועל רבות כדי לעלות לארץ. בני העדה היו מוכנים ללכת אחריו, משום שהאמינו בו ובחלומותיו. הוא היה כמו נביא בשבילם. הוא חלם חלום ש”ביתא-ישראל” יגיעו לירושלים, הגישה אמרה שהאבות הקדומים באו מארץ ישראל לכן לשלוח לשם את הילדים ולצאת לשם בהמוניהם. מי שמקבל את הרעיון הזה – שייצא לדרך, מי שנוח לו באתיופיה – שיישאר; ומי שלא טוב לו בדרך – שיחזור, כי המסע הוא מרצון ולא כפיה.

יש אומרים שתיאודריס, קיסר אתיופיה, הרשה ליהודים ללכת לירושלים, מכיוון שהעריך אותם מאוד. חלקם היו חיילים אמיצים ומוצלחים, במלחמות, והוא שאל אותם איזה שכר הם מבקשים על שירותיהם, והם ענו שאינם רוצים לא כסף, לא זהב ולא רכוש באתיופיה, אלא רשות לעלות לירושלים. תגובת תיאודרוס הייתה: יותר טוב לי עשרה פלשים מעשרת אלפי גויים, אבל הוא הרשה להם ללכת. עוד אומרים על תיאודרוס, שהוא שלח את היהודים כשליחים, כי גם הוא רצה לעלות לירושלים. הוא האמין שבבוא העת הוא וממלכתו יגיעו לירושלים. הייתה לו אמרה כזו: “אני בעלה של אתיופיה וחברה של ירושלים”. יש קשר בין ירושלים לאתיופיה שמתבטא בזה שבתי הכנסיות בימיו היו בנויים בדמות בית המקדש בירושלים. הייתה כנסיה בשם “ציון” בעיר אכסום. אכסום נחשבה “ירושלים שניה” וכאשר בנה לאליבלה עיר מתחרה, כינה גם את אתריה בשמות המזכירים את ירושלים וארץ ישראל. לפי גירסא אחרת ההחלטה לצאת לדרך הייתה תוצאה ישירה של לחצים מצד המיסיונרים. הברירה שעמדה בפני “ביתא-ישראל” הייתה התבוללות או יציאה לירושלים. הגרסאות השונות בקשר לסופו של המסע גרסה אחת אומרת שהמסע הגיע עד תגרי. אחד המכשולים הקשים היה נהר תכזי, שהיה מלא עד גדותיו באותה עונה. גרסה אחרת רואה את נהר מרב, שהוא הגבול בין תגרי לארתריאה כמקום הפסקת המסע. רבים מתו כבר במדביי, משום שסבלו מרעב וחלו בחורף הקשה. במדביי נקברו רבים מן הנספים, ויש שם מצבה גדולה. יהודי מדביי ערכו “תזכר” (אזכרה) גדול לנספים. הם התייחסו אל עצם התפילה כאל תחליף להגשמת המטרה, כאילו באותן שעות הפך מקום המצאם במדבר לירושלים עצמה.

 

חלומות וגעגועים לירושלים:

יהודי אתיופיה הם יהודים מאמינים, וירושלים נמצאת בליבם. ירושלים היא מרכז התפילה, ואין תפילה שלא הוזכרה בה ירושלים. בכל תפילה ביקשו מהקב”ה, שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו – התפללו לכיוון ירושלים, כששחטו – שחטו לכיוון ירושלים. ב”חג הסיגד”, נאמרת תפילה לשלום ירושלים, בקשה ותחנונים מהקב”ה להעלותם ארצה במהרה. בשיחות המשפחתיות ובאירועים חברתיים תמיד הזכירו את ירושלים. כמעט בכל בית יהודי דיברו על רצונם לעלות לציון. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה והדגישו, שרק אם יהיו צדיקים, ישמרו על התורה ויקיימו את המצוות, יזכו להגיע לארץ, להקריב קורבנות בבית המקדש ולחיות בארץ הקודש. ירושלים הוזכרה גם במשחקי חברה וסיפורים על אנשים שהאמינו שיום יבוא ויעלו לירושלים. ציון וירושלים במשחקי הילדים דוגמה אחת מצויה במשחק האינקוקליש, זהו משחק מחשבה להרחבת הידע הכללי, כדוגמת חידונים וחידות. במשחק שואלים שאלות בשיטת החידון. נשאל שאינו יודע להשיב צריך להפקיד משכון. בשלב הבקשות לפדיון המשכון, הילדים לא ביקשו לא כסף, לא זהב ולא ממתקים, אלא את ירושלים, למרות שהיתה רחוקה ולא ניתנת להשגה.

 

ציון וירושלים :

במנהגי הבנייה בן הקהילה שבנה בית לא הציב לו יסודות חזקים, ולא הניח על הגג רעפים טובים. לשאלת אנשי הכפר למעשיו עליו לענות כי: בשנה הבאה אהיה בירושלים, אז למה לבנות בית עם יסודות טובים? את הבית החזק והטוב יש לבנות אך ורק בירושלים, כי היא יסוד החיים של עם ישראל.

איזכור ירושלים במשחקי הילדים, והזמניות בבניין הבית מבטאים את היחס המיוחד והכמיהה העזה של קהילת “ביתא ישראל” לירושלים. נסיונות לשמור על קשר עם יהדות העולם יהודי אתיופיה שרצו לעלות לארץ שמרו גם על קשרים עם יהודי הארץ ויהודי העולם, באמצעות אגרות ומכתבים, בהם ביטאו הכהנים (מהמנהיגות הרוחנית), “ביתא-ישראל” את רצונם לעלות לארץ, ובקשו שלא ישכחו אותם. בין שאר המכתבים ידוע גם מכתבו של אבא טצאנגא, אחד ממנהיגי הקהילה, שנשלח מאתיופיה לירושלים באמצעות שליחים, שפעלו בקרב יהודי אתיופיה. במכתב נשאלים יהודי ירושלים ובראשם יוסף, (“הכהן הגדול של כל העברים”), האם הגיע הזמן לשוב לארץ הקודש ולירושלים? הרקע לשאלה הייתה התעוררות משיחית בקרב ההקהילה בשל הויכוחים והעימותים עם מיסיונרים אירופאיים ונוצרים מקומיים.

 

ציונות

אצל יהודי אתיופיה לא היה ספר בנושא הציונות, כל מה שהם ידעו על העם היהודי היה מסיפורים, הציונות שהם חשו באה לידי ביטוי בכל מיני דרכים. יהודי אתיופיה האמינו שהחסידות היו באות מירושלים בעונת המעבר. יהודי אתיופיה היו מתייחסים אל החסידות שהיתה להם הזכות לעוף מעל ירושלים, ועל שום כך הן היוו סמל כמבשרי טוב. ברגע שהחסידות היו עפות להן בשמיים, נשים ילדים, גדולים וקטנים היו שובתים מכל מלאכה, היו מפנים את מבטם אל החסידות המתעופפות להן בשמיים, והיו שרים בהתרגשות רבה, את השיר: “שמלה שמלה אגרצ’ין (ארצנו), ירוסלם דהנה. זו היתה אחת מהדוגמאות של ביטויי הציונות השונים בקרב יהודי אתיופיה.

  

מבנה המשפחה,

מעמדה וחייה בתוך הקהילה המעבר של יהודי אתיופיה מעולם מוכר לחברה שונה, מודרנית ופלורליסטית גורם עד היום, למבוכה, ובלבול בתחומי חיים שונים בכלל, ובתחום המשפחה בפרט. לצורך הבנת המשפחה יוצאת אתיופיה, אנו מוצאים לנכון להציג את יהדות אתיופיה על רקע ארץ המוצא, העבר, התרבות, החינוך והמסורת. עקב ההבדלים המשמעותיים בין שתי התרבויות, נשים דגש על השוני, תוך התייחסות לתהליכי העליה, הקליטה וההשתלבות בישראל. אתיופיה ממוקמת במזרח יבשת אפריקה. מספר התושבים הוא כ – 59 מיליון, מרבית האוכלוסיה היא כפרית. באתיופיה שתי דתות עיקריות: נוצרית ומוסלמית, וכן מיעוטים שונים, ביניהם יהודים. לפי המסורת הרווחת בקהילות, יהודי אתיופיה הם צאצאי גולי בית ראשון שהגיעו למצרים ולאחר מכן ירדו דרומה לסודאן עד שהגיעו להרים בצפון- מערב אתיופיה. העדה מכנה את עצמה מזה דורות “ביתא ישראל”. השם “ביתא ישראל” מכוון לבטא את הקשר של העדה לאלוהי ישראל, דת משה, עם ישראל וארץ ישראל. מרבית יהודי אתיופיה היו מפוזרים במאות כפרים באזורים נרחבים בצפון-מערב אתיופיה, וגרו בד”כ באזורי מגורים נפרדים מאלו של הנוצרים והמוסלמים. הכפרים היהודיים נבנו בד”כ בקרבת נחלים ונהרות, וזאת מטעמים דתיים בעיקר. מקורות מים אלו שימשו לצורך טבילות טהרה. כמו כן שימש הנהר כאחד מאותם הסמלים המקשרים את יהודי אתיופיה בחוט בלתי נראה לירושלים. המנהיגות בקהילה היתה בידי מנהיגים רוחניים וחברתיים (הקייסים). המבוגרים הוו את מרכז המשפחה, והקשרים עם הילדים התבססו על יחסי סמכות וכבוד כלפי ההורים והמבוגרים. הילדים נשמעו למבוגרים בכל דבר, ודיברו אחריהם רק לאחר קבלת רשות. הציות היה כמעט מוחלט וסטיה מהתנהגות זו, גררה אחריה עונש חמור. המשפחה המורחבת הוותה מסגרת חברתית-קהילתית. מבנה המשפחה היה פטריארכלי ופטרילוכלי. ההורים היו מופקדים על חינוך הילדים. האב היה הסמכות המרכזית, אחראי על פרנסה ומשמעת.האלימות כלפי הילדים היתה אסורה, מגיל שש לערך החלו הבנים לסייע בעבודות השדה, כאשר למידת התפקידים נעשתה בהדרגה תוך חיקוי המבוגר. למונח: “משפחה” בתרבות יהודי אתיופיה משמעות יחודית. חשוב להבחין בין שני מושגים עיקריים: “בית הסב ו “זמד”. המשפחה המורחבת הייתה גם התא החברתי של הפרט בקהילת “ביתא ישראל”. המשפחה הגרעינית חייתה בצמידות למשפחה המורחבת, שהייתה אחראית לכל בני המשפחה. המשפחה חיה בצורה פטריארכלית מסורתית, והמנהיג הוא זקן השבט. בדרך כלל התגוררה כל המשפחה המורחבת במקובץ. משק הבית היה משותף, והמגורים הביאו לתחושת קירבה. עד ארבעה דורות גרו ביחד, ונחשבו לבית אב אחד. הייתה עזרה הדדית רבה מאוד. כאשר בן משפחה היה זקוק לעזרה התגייסו כל בני המשפחה לעזרתו. במקרים של סיכסוכים היו המבוגרים (לאו דווקא אב ואם) עוזרים לפתור את הסכסוך.

 

כבוד המבוגר במשפחה האתיופית:

הרעיון של כבוד למבוגר, היתה לו פונקציה מאוד חשובה, בעיקר עבור המבוגרים. כאן בישראל או במדינות המערב, ידוע שאדם מגיע לגיל הזקנה, מעבר לדאגת המשפחה, ישנה את דאגת המימסד שדואג לספק את מחסורו, ולמעשה זהו החיסכון ששילם במהלך חייו לביטוח לאומי. אצל המשפחות המסורתיות במדינות המתפתחות, כגון אתיופיה, לכבוד המבוגר, היה מקום חשוב, והוא שימש כ “ביטוח לאומי”. היתה זו הקניית זכות גדולה לילדיו ולניניו של המבוגר, אם אלו היו מטפלים בו ודואגים למחסורו עד סוף ימיו. את ההיפך מזה אנו רואים בתרבות המזרח הרחוק אצל הסינים, הסינים בגיל הזקנה נוהגים להתאבד. 26 אחד ההסברים לכך הוא: משום שהם לא זוכים לטיפול יעיל, כבודם נרמס, והם אינם רואים טעם להמשיך לחיות, לכן הם מעדיפים להתאבד ולהסתלק מהעולם הזה, לפני שכבודם האנושי ירמס כליל. פתגם סיני עתיק אומר: “אבד את עצמך והצל את כבודך”.

 

חלוקת תפקידים במשפחה באתיופיה:

מבנה המשפחה באתיופיה היה היררכי (מדורג). לאב היה מעמד בכיר והוא זה שהיה אחראי על פרנסת המשפחה. תפקיד האישה היה בבית, אם כי, לא ציפו ממנה להיות עצמאית מבחינה כלכלית. חלוקת התפקידים בין הגבר לאישה הייתה ברורה. הגבר עבד מחוץ לבית, והיה אחראי לפרנסת המשפחה ולייצוגה בפני הקהילה והעדה. פרנסתו הייתה מבוססת על חקלאות, מרעה, ונפחות. ואילו האישה דאגה לגידול הילדים לחינוכם ולעבודות הבית כגון: בישול, כביסה, שאיבת מים וכדו’. אך גם האישה לקחה חלק חשוב בנטל הכלכלי בכך שהיא הייתה אומנת כמו: סריגה וכדרות. יש לומר שסטטוס זה, כפי שהוא מתואר כאן, היה מקובל במובן החיובי ואף שימר את צביונה של הקהילה. מצב זה השתנה מן היסוד בישראל. המעבר מעבודה עצמאית לעבודה שכירה והשלמת הכנסה מן הביטוח הלאומי הביא לירידה במעמד הגבר, אבי המשפחה כמפרנס העיקרי, ולעלייה במעמדה של האישה. האישה, בדרך כלל, צעירה מבעלה, קלטה את השפה העברית, והפכה לדוברת המשפחה.היא יצאה לעבודה והפכה להיות עצמאית מבחינה כלכלית. השינוי חיזק את עצמאותה, לעיתים אף יותר מבעלה. הירידה במעמד הגבר לעומת העליה במעמד האישה גרמו במקרים רבים להפרת הסדר המשפחתי המוכר מהחיים באתיופיה. השינוי גרם לעיתים, למתחים ולחיכוכים בין בני הזוג. יש לציין, שתופעה 27 זו אינה נחלתה הבלעדית של העדה, והיא מוכרת גם במשפחות עולים מגלויות אחרות.

 

יראת כבוד וסמכות כלפי מבוגרים אחרים במשפחה.

במשפחה המורחבת באתיופיה, הצעירים הכירו את המבוגרים שהיו בקרבתם במשך כל חייהם, וקבלו את סמכותם בשווה לסמכות ההורים. לעומת זאת, בארץ, המפגש עם בני המשפחה המורחבת מתרחש לעיתים נדירות, ואין לבני משפחה המורחבת אותה סמכות “אוטומטית” שהייתה למבוגרים באתיופיה.

האירוסין :

האירוסין באתיופיה נעשו באמצעות שידוך. בישראל נעשית ההיכרות ביוזמת בני הזוג, ולאחריה הבחור שולח את אביו וקרוביו לבקש את ידה של חברתו מהוריה. יוצא שההורים והדודים ממלאים בארץ תפקיד טקסי בלבד.

החתונה

החתונה באתיופיה נמשכת שבעה ימים בבית הכלה ובבית החתן. ביום החתונה בא החתן מלווה בעשרה עד עשרים שושבינים, ולוקח את הכלה מבית הוריה. את ירח הדבש הם מבלים בבית הורי החתן כשהם מוכנים למעבר לבית עצמאי הם בונים את ביתם ליד בית הורי החתן ועוברים לגור בו. משפחת החתן ומשפחת הכלה נותנים לבני הזוג אמצעי קיום ומחייה שהם הנדוניה. (כבשים, עיזים, פרות, תבואה וכסף)

  

עזרת המשפחה המורחבת :

באתיופיה בני המשפחה המבוגרים היו אחראים למציאת בני זוג לצעירים. הנוהג הזה של אחריות משותפת קיים גם בארץ. אולם המעורבות של המבוגרים היא אך ורק רשמית (לאחר שהכירו בני הזוג שולחים את הדוד והאבא לבקש את יד הכלה)

 

גירושין

במקרים נדירים הייתה פנייה של אחד מבני הזוג לבית המשפט האזרחי של המדינה באתיופיה. במקרה שהמאמץ של ה”קייס” וה “שמאגלוץ’ ” (טקס), לעשות שלום בית נכשל, היה מתחיל משא ומתן על תנאי הגירושין בין בני הזוג, והוא התקיים בנוכחות ההורים. ה”שמאגלוץ’ “, הם אלה שמנסחים את הסכם הגירושין ועל בני הזוג לעמוד בתנאי ההסכם.

  

מי זו קהילת יהדות אתיופיה ?

קהילת יהדות אתיופיה היא קהילה יהודית עתיקה ששרדה גלות בת כ-2500 שנים כשהיא

מנותקת משאר הקהילות היהודיות בעולם.

עפ”י צורת החיים של יהודי אתיופיה, קיימות השערות שונות בנוגע למוצאם:

  • צאצאי שבט דן. בימי הפילוג בין מלכות ישראל למלכות יהודה החליט שבט דן שלא להיגרר לריב בין האחים וירד למצרים ומשם הדרים עם הנילוס לארץ כוש, באזור אתיופיה וסודן של היום
  • צאצאי שבטי ישראל שנלוו למסעה של מלכת שבא. מספרים על בן שנולד למלך שלמה ולמלכת שבא ושמו מנליק. משגדל הבן והחכים, שב לירושלים לבקר את אביו ובסיום הביקור שב לאתיופיה ועמו ארון הברית ורבים מבני שבטי ישראל שהלכו וייסדו ממלכה יהודית
  • צאצאי יהודים שגלו מהארץ עם חורבן בית המקדש הראשון.
  • צאצאים של מהגרים יהודים ממצרים ותימן. במאה הרביעית התנהלה מלחמה קשה ועקובת מדם בין אתיופיה לערב הסעודית ותימן. במהלך המלחמה הגיעו תושבים יהודים מתימן וערב הסעודית לחפש מסתור באתיופיה. הם נכנסו לצפון אתיופיה, לאזור אקסום וטיגריי, ולאט – לאט ירדו למרכז אתיופיה.

למרות הניתוק הממושך (מאות שנים) מארץ ישראל, שמרו יהודי אתיופיה על זיקתם אליה. הקהילה היהודית באתיופיה היא בין העתיקות ביותר בעולם היהודי.

זיקתם של יהודי אתיופיה לציון = ירושלים, התבטאה בתפילות ובסיפורים. ירושלים הייתה מוקד התפילה , ואין תפילה שלא הוזכרה בה עיר הקודש. בכל תפילה ביקשו מהאל שיחזיר אותם לארץ אבותיהם . כשהתפללו או כששחטו, שמו פניהם מזרחה לכיוון ירושלים. בחג הסיגד נאמרה תפילה לשלום ירושלים, ובקשה לתחנונים מהקב“ה להעלותם ארצה במהרה. בשיחות בחוג המשפחה ובאירועים חברתיים, תמיד הזכירו את ירושלים. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה, והדגישו בפני הצעירים כי אם ישמרו על התורה ויקיימו את כל מצוותיה, יזכו לעלות לארץ הקודש ולהקריב קורבנות בבית המקדש. ירושלים הוזכרה גם במשחקי חברה ובסיפורים על אנשים, שהאמינו שיום יבוא ויעלו לירושלים. אחת הדוגמאות היא משחק מחשבה וידע כללי שנקרא אינקוקליש. למשתתפי המשחק הוצגו שאלות, ומי שלא ידע את התשובה נתבקש להפקיד משכון. בסיום המשחק, בשלב פדיון המשכון, לא ביקשו הילדים כסף, זהב או ממתקים, אלא את ירושלים.

חג הסיגד

במשך דורות חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. חג הסיגד היה ליום של צום, בקשת מחילה על חטא, מקור להתחזקות במצוות, יום של גיבוש בקרב קהילת ביתא-ישראל, ומעל לכל תחינה בפני ה’ שישיב את עמו – ביתא-ישראל – לירושלים.

טקס החג נועד לאזכר את חידושה של הברית בין ה’ לעמו ישראל, כפי שעשו עזרא ונחמיה, בעקבות השיבה לציון מגלות בבל במאה השישית לפני הספירה והלאה. הטקס מזכיר את האירוע, שבו הביעו עזרא ונחמיה וההולכים בדרכם חרטה, והשתחוו בעת שאישרו מחדש את הברית עם ה’ בהגיעם לציון. מכאן שמו של החג – סיגד: השתטחות, סגידה. בעבר נקרא החג גם “מחללה”, ובעברית – תחינה. יהודי אתיופיה מציינים את חג הסיגד בכט במרחשוון. יום זה נבדל ממועד קיבוץ העם על ידי עזרא ונחמיה. לפי נחמיה ח, קיבצו עזרא ונחמיה את העם במהלך חג הסוכות, בעשרים וארבעה לחודש השביעי. בקרב יהדות אתיופיה נקבע מועדו של החג חמישים יום לאחר יום הכיפורים.

בהתקרב יום החג הורגשה בסביבת המקום, שבו ב התקיים יום הסיגד, אווירת חג והתרוממות הרוח. כולם היו עסוקים בענייני החג וכולם היו מדברים על החג. הסביבה החליפה צבעיה, הכהנים הכינו מספר גדול של שוורים לסעודה שאחרי הצום והמשפחות הכינו כיבוד ביד רחבה .

הקהילה החלה את יום הצום למרגלות ההר )במקומות שונים באתיופיה הקדישו היהודים הר קרוב לכפר שלהם שעליו היו עולים בדומה להר סיני. בשעות הבוקר של יום הסיגד, הציבור התחיל לעלות על ההר סמוך לכפר. הכהנים לקחו איתם מתוך בית התפילות ספרי תורה הכתובים בשפת ”געז“ – אתיופית עתיקה. המטריה המוזהבת הייתה פרושה על ראשי הכהנים. כיון שעלו הכהנים עם ספרי תורה אל ההר, בשביל צר וארוך, עלו אחריהם כל ישראל, אנשים, נשים וילדים. התפילה ההמונית נערכה תחת כיפת השמים ותחת צל העצים. במעלה ההר, פיזר העם גרגרי תבואה על האבנים וכל משפחה קראה את שמות הנפטרים שלה.

בשעה מאוחרת אחר הצהרים, לאחר הברכה מפי הקס, היו יורדים מההר בשירה ובריקודים וחזרו לבית הכנסת, כדי להכניס את ספר התורה להיכלו.

רק לאחר מכן הפסיקו את הצום, כאשר הקסים מברכים קודם על לחם החג, ואכלו את המטעמים שהכינו מבעוד מועד. החגיגה נמשכה עד אור הבוקר. למחרת, ראש חודש, נשארו הקסים והמנהיגים במקום והתפללו את תפילות ראש חודש. נפגשו מנהיגי הכפרים שבאו לסיגד, ונציגי כל כפר שהיו לו בעיות, הציג אותן על מנת לדון בפתרונות, והחליפו דברים והתייעצו זה עם זה כיצד לעזור איש לרעהו.

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות

לפי התורה, חג השבועות . סני מארר- חג הקציר, נחוג חמישים ימים אחרי חג הפסח. באתיופיה, מועד זה הוא מועד הזריעה . על מנת לקיים את מצוות הביכורים קבעו יהודי אתיופיה חג שבועות שני – הידר מארר- שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים ותקופת הקציר באתיופיה. מכאן, לחג הסיגד זיקה ליום הכיפורים, לסוכות, ולשבועות. הסיגד מזכיר את מתן התורה בהר סיני, כיסוד הברית עם האל, והעם נקרא להיות נאמן לברית זו. בחג הסיגד מחדשים הגולים שהגיעו לארץ בימי נחמיה את הברית. בימי שיבת ציון )הקמת הבית השני( כינסו עזרא ונחמיה את העם, קראו בפניהם את התורה ועשו עמם את אמנת הנאמנות לתורה… יהודי אתיופיה המחדשים את הברית חשו משמעות מיוחדת בקיום המנהג: למרות הסבל הכרוך בשמירה על נאמנות לעם היהודי, הם חשו צורך מדי שנה לחדש את הברית עם עמם ועם תורתם. החג שימש עבורם יום של קריאה לאל להחזירם לארצם, לציון. תפילות החג שחוברו במשך הדורות מדגישות את הזיקה לציון.

 

שבת

קדושת השבת נשמרת בקפדנות במנהגי העדה.

כבר מיום חמישי מתחילות ההכנות :בגדים כיבוס ,וטבילה רחיצה . את מאכלי השבת

מכינות הנשים רק לאחר שהתרחצו וטבלו בנהר או במקור מים אחר . ביום שישי

פוסקות המלאכות בחצות היום ,ומנק מסדרים שבת ים את הבית לקראת , רוחצים

וטובלים ולובשים בגדי שבת.

קודם שקיעת השמש מכבים את אש הכירה ואף מרטיבים את הגחלים , שכן אסור

להשאיר אש לבישול ביום השבת ,הכתוב כדברי ” : לא תבערו אש בכל מושבותיכם.

 

בשבת קיים מנהג להשאיר אש דולקת למאור עד שהיא נכבית מאליה בליל . אור

או נר כזה הוא מיוחד לשבת ובעבר עשוהו מחומרים מיוחדים . בבית הוא נעשה

מדונג ובבית הכנסת מעשבים) דונג =במקדש דבש אסור .(

בעת האחרונה השתמשו גם בפנסי גז . אין לנגוע כלל באש ומשכבו הנרות מעצמם

אסור לנגוע בהם ולטלטלם . מקומות שלא הדליקו אש הרי זה מחמת הדחקות

והעוני.

עם שקיעת השמש מתחילה תפילת כניסת השבת ותפילת הערב המיוחדת לשבת ,

אליה באים כל בני הקהילה.

בבקר יום השבת משכימים הכהנים והזקנים לתפילת שחרית מוקדמת ושאר הציבור

מצטרף בשעות הבוקר המאוחרות יותר.

לאחר התפילה מתקיימת סעודה משותפת מיוחדת . כל אשה מכינה למשפחתה

מאפה מיוחד לשבת ,לה ַסְ ָוואֵית שמשמעו מנחה מעין לחם מצווה הקרוי מ ‘ או

ֶה ָרָכֶּתּ בּ =ב לבירה רכה וכן משקה הדומה . את המאכלים מביאים לבית הכנסת

ולאחר התפילה מברכים הכהנים על הלחם ,מיוחדת ובוצעים אותו בצורה . בני

המשפחות אוכלים ביחד בשמחה ובזמר את הסעודה , ַ ְנבָּת ומברכים זה את זה ס

ָלֵם ס , ָלֵם ַ ְנבָּת ס ס =שלום שבת .

במשך יום השבת מתקיימות תפילות נ נוספת וספות וסעודת שבת .

שבת היא העת לקריאה ב”אורית) “התורה ( המתורגמת בדרך כלל לשפת המקום

ולדרשות הכהן בענייני האמונה והמצוות.

אין יהודי אתיופיה מבדילים בין פרטי איסור המלאכה בשבת . למעשה כל פעולה

ומלאכה ממלאכות הבית והשדה אסורה ביום השבת באיסור חמור עד לצאת

הכוכבים במוצאי שבת . אין עוזבים את גבולות הכפר וישנה אף הגלימה היא מיוחדת

לשבת-החול אין בה חגורה או אבנט כדי שלא לקשור בשבת כדרך שרגילים בימות .

קדושת השבת מתפרשת כמושג הדומה לקדושת המקדש ולכן מאכלי השבת נעשים

רק לאחר הרחצה והטהרה .ב קיום יחסי אישות אסורים שבת.

ברית מילה ,השמיני שמועדה ביום ,ראשון שחל בשבת נדחית ליום .

אין מחללים שבת אף לחולה מסוכן , רק במצב של התקפה ומלחמה מתגוננים אף

בשבת. השבת בכפרי העדה נשמרת באופן מוחלט ולא יימצא איש מחלל שבת בתוך קהילתו.

 

ראש השנה

ביום הראשון בחודש השביעי מניסן נהוג חג “ברהאן סראקה” = זריחת האור . אף

שבתורה נאמר שהוא יום תרועה , ומנהג כל ישראל לתקוע בו בשופר וכך גם מתפרש

הפסוק במסורת העדה ,בשופר אין בני העדה תוקעים .הוא הסברם , ששכחו את

מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל .זאת תחת , לזכר התקיעה מתופפים בתוף

ומקישים במצילתיים.

ְקַא ַט ָל מ ָע החג גם נקרא בּ =התקיעה חג .הח בתפילות ג מזכירים את תקיעת השופר

וכן את עקידת יצחק שעפ”יום י מסורתם הייתה באותו .

החג נמשך יום אחד כדין התורה . יום החג אסור במלאכה אולם מלאכות הקשורות

בהכנת האוכל כגון איסוף פרי ,וכד הבערת אש לבישול ‘מותרות . אין יום זה נחשב

לראשון בשנה.

יום הכיפורים

הימים שבין ראש וסליחות השנה ליום הכיפורים נחשבים כימים של תשובה ,

והכוהנים והזקנים אף נוהגים לצום בימים אלה .למעשה , כבר מראש חודש אלול

מתחילים ימים של הכנה ותזכורת וכהני העדה נוהגים לצום בעשרת הימים

הראשונים של חודש אלול ובערב ראש השנה.

” יום הכיפורים הקרוי : “בעל אסתרסריו” חג הכיפורים. חל ביום העשירי בחודש תשרי והוא יום צום לכל מערב מערב עד .גם ילדים מגיל 7 חייבים בצום .

עם כניסת היום מבקשים איש מרעהו סליחה ורוב היום ואף בלילה עסוקים

בתפילה . בתפילות נשמות היום כלולה גם הזכרת . דברי התורה “ועיניתם את נפשותיכם”

ולכן יש המתאמצים לא להירדם בליל יום הכיפורים.

מנהג רווח הוא לענות את הגוף בקפיצות קצביות בזמן התפילות וביניהן.

מנהג נוסף הוא לפזר בסוף היום זרעונים לציפורים , דבר שיש בו משמעות סמלית

לנשמות הנפטרים ,התפילות הנזכרות בו ביום וכן כסימן לקבלת . יום הכיפורים החל

בשבת יוצר קושי .ה יש בין בני העדה באשר האופים את לחם המצווה “מסוואית ”

)ה או “ברכתה .(” אחרים אופים וטועמים מעט)לטעום או נותנים לילדים ( , ויש

שאינם אופים כלל ואחרים שאופים ואוכלים אותו במוצאי יום הכיפורים .

בסיום היום מביאות הנשים מיני מאפה ומשקה לשבירת הצום בבית הכנסת . סעודה

זו המלווה בברכת הכהן נמשכת עד שעה מאוחרת

חג הסוכות

בחמישה עשר בחודש השביעי נחוג חג הסוכות הקרוי “בעל מצלאת” ומשמעו חג צל

הסכך -הסוכה ,ימים והוא נמשך שמונה ימים.

מצוות הקמת הסוכה והישיבה בה מתקיימת במסורת העדה . הסוכה נבנית בסמוך

לבית או לבית הכנסת .סוכות במקומות שלא בנו , הבית הקבוע העשוי כולו מעצים

היה נחשב כסוכה.

מסורת נטילת ארבעת המינים לא נשמרה ולדברי הכהנים לא יכלו להשיג את

המיני בתורה ם המצוינים ,באתיופיה שהם נדירים .

חג הסוכות הוא חג האסיף ואל בית הכנסת מביאים מיבולי השדה כגון תירס ופלפל ,

המניבים באותו זמן והכהן מברך עליהם.

כל שמונת ימי החג אסורים במלאכה ובתפילות ומרבים בהם בשמחה , אולם מותרים

בהבערת אש לבישול ,למאכל בקטיף תירס ,בנסיעות.

היום הראשון והשמיני נחשבים כימים חגיגיים יותר בשל היותם ימי פתיחה וסיום ,

אולם אין בהם איסורי מלאכה מיוחדים.

יום שמחת תורה הנהוג בשאר קהילות ישראל לא ידוע לבני העדה ,וכידוע , אינו נזכר

כלל בתורה ,בבבל ונחוג רק מימי הגאונים .

 

פורים

ימי הפורים נז אסתר כרים במגילת , המצויה בכתבי הקודש של העדה כחלק מכתבי המקרא במגילה למרות זאת אין במסורת העדה ימי שמחה ומשתה ככתוב .

יש מבין הכהנים שהסבירו , שהמצוקה והלחץ בו היו נתונים שנים רבות לא אפשרו

להם לקיים ימים כאלה של שמחה. לעומת זאת זאת צמים הכהנים והזקנים שלושה אסתר מים זכר לתענית. למועד צום זה ,האחרונים שקיומו נחלש בדורות ,שונות מסורות ויש הצמים בימים “א-י” ג בחודש האחד עשר מניסן.

 

פסח

ביום הארבעה עשר בחודש “ליסן ” הוא ניסן שוחטים את קרבן הפסח במזבח אבנים

הנמצא בסמוך לבית הכנסת.

שבעת ימי הפסח – “פסיכה” – “אסורי חמץ ם באכילת מאכלי . לפני החג מנקים ומבערים

כל חמץ שנשאר .או מחליפים את הכלים לפסח מכינים כלי חרס חדשים .

מלבד חמשת מיני דגן וכן מיני קטניות אין אוכלים גם דברים שנחמצו , כגון חלב

שעמד ושאר מוצרי החלב מחוץ לחלב טרי. אופים מצה מיוחדת לפסח הקרויה “קיטא “דומה למצה הנעשית ביד . בליל חמישה עשר בניסן אוכלים את קרבן הפסח שנצלה על האש ומקפידים לא לשבור בו עצם , והכהנים מספרים על יציאת מצרים .

כל שבעת הימים דינם כימי הסוכות לעניין איסורי המלאכה. עם גמר שבעת ימי הפסח מכינים בירה ולחם וקודם אכילתם ניתן חלקם הראשון כמתנה לכהן.

 

חג השבועות

” חג השבועות הוא חג הקציר – “באל מארר” . הוא נחוג ביום החמישים ממחרת שביעי של פסח . וספרתם לכם ממחרת …יום עד מחרת השבת השביעית תספרו חמישים ”

יום זה נחשב למתן תורה. מביאים לבית הכנסת מהתבואה ומלחם המצווה ,המסוואית והכהן מברך עליהם.

 

עלייתם של יהודי אתיפיה לארץ ישראל

לאחר קום מדינת ישראל התקיימו דיונים ממושכים ל בין רשויות המדינה אם להעלות את עדת ביתא ישראל, והעדה נאלצה להמתין להכרעה מדינית. הרבנות הראשית לישראל, שתמכה בעליית יהודי אתיופיה, הורתה עוד בשנות החמישים לחייב את בני העדה בגיור לחומרה. דרישה זו כתנאי כשִ ירות לנישואים כדת משה וישראל של בן העדה אושרה על-ידי בית-המשפט העליון )1966.) בתחילת שנות השבעים גבר הלחץ מטעם בני העדה ואוהדיה לעלייתם, ואישי ציבור פנו מטעם העדה אל הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף. הרב יוסף פסק )תשל”ג, 1953 ,)בהסתמך על הרדב”ז, המהריק”ש ופוסקים אחרונים, וזו לשון פסיקתו: “הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה… ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם”. הרב עובדיה יוסף הוסיף והפציר במוסדות העלייה לסייע במשימה קדושה זו, “שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא

 

בנובמבר 1984 במבצע הטסה שכונה “מבצע משה” ואחריו “מבצע שלמה” הובאו לישראל, רוב יהודי אתיופיה. בתחרות אמנותית לעיצוב המדליה זכו שני אמנים ילידי אתיופיה: יוסף אליאס, עלה לישראל ב- 1984 בגיל 12 ,ובוגר בצלאל בתקשורת חזותית; אלמו אישטה, יליד 1960,למד אמנות בבית ברל ועובד במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב. פני המדליה: על פני המדליה טור ארוך של העולים לירושלים ופניהם מביעים סבל ודבקות במטרה. בראש צועד אב שהתאלמן בדרך ומחזיק את תינוקו, מאחוריו איש תומך בחברו. גב המדליה: בצד הגב סמלי התרבות והמסורת של בני הקהילה: הקסים עם מטריותיהם הססגוניות בראש ההר בחג הסיגד, בתים אופייניים, בית הנידה, בית הכנסת וכלי עבודה, כמו קדרות ונולי אריגה. בהיקף המילים מתוך התפילה “מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה” בעברית ובגעז.

 

החיים כיום

קבלת מסורת חדשה אינה עניין טריוויאלי עבור האוכלוסייה הוותיקה, שמצפה מהעולים להשיל מעליהם, כשול הנשל מהנחש, את המסורת הגלותית ולשחות בתרבות החדשה כאילו היו דג במים. אך לעולים החדשים הדבר איננו פשוט. שמירת תרבותם ומסורותיהם לאורך הגלות, ששימשה עוגן לשרידותם כחלק מהעם היושב בציון. מבחינתם, המסורת היא שריד מפסיפס של מסורת שלמה, הולכת ונכחדת, שהרכיבה את העם היהודי על פלחיו השונים.

העולים מאתיופיה רואים את המפגש עם ישראל ה דרך משקפי המסע שלהם מאתיופיה. המשמעות של המסע הופכת למרכיב מרכזי בזהותם… זהות יהודית, סבל וגבורה – התגבשו במסע לדימוי מרכזי אחד: הדימוי של יציאת מצרים. יהודי אתיופיה חשים כי המסלול שהם עוברים מהווה חזרה על המסלול שעשו אבותיהם בני ישראל. כמו ביציאת מצרים גם הם מונחים על ידי האל, הולכים לארצו וניזונים מעזרתו ומכוחו לדאוג להם. גם הם, כבני ישראל, נאבקים באויבים בדרך, ובקשיים הפיזיים… יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת, ועם התחלה של זהות ישראלית. הם חשו כמי שמשחזרים את הסיפור המיתי הקדמון של יציאת מצרים ורואים את בואם לישראל כ”חזרה”, שיבה”. 

תיקון של מצב הגלות. הם חשו כ”חלק השב אל השלם”, כ”טיפה השבה אל הים” והאמינו כי בישראל ירגישו שלמים יותר. הם דמיינו את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם. הם ראו את המוות הרב במסע, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. גם התפתחה אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי כוחות שעמדו באתגר המסע. 

 

ישראלים יוצאי אתיופיה

המכונים בישראל גם הקהילה האתיופית או העדה האתיופית, הם אזרחי מדינת ישראל שמוצאם מקהילת ביתא ישראל שבאתיופיה.

עליית ביתא ישראל למדינת ישראל החלה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, תחילה כבודדים בצורה בלתי חוקית והחל משנת 1977 בצורה חוקית. כמחצית העולים עלו ארצה במסגרת שני גלי עלייה משמעותיים – “מבצע אחים” בשנים 1979–1990 ו”מבצע שלמה” במאי 1991. לאחר מכן עלו לישראל יהודי קווארה וצאצאי יהודים שכונו בישראל “פלאשמורה“. לפי החלטה 716 של ממשלת ישראל מנובמבר 2015, צפויה העלייה המאורגנת מאתיופיה להסתיים בנובמבר 2020] . נכון לסוף שנת 2016, העדה האתיופית מהווה כ-1.67% מאוכלוסיית ישראל.

שמה המסורתי והרשמי של הקהילה היהודית באתיופיה היה “ביתא ישראל” (געז: “ቤተ እስራኤል”, “בֵּתא אִשׂרַאֶל”). לפי המסורת מקור הכינוי במאה ה-4 והוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופה בה קיבלה ממלכת אקסום את הנצרות.

 

ביתא ישראל

עד תחילת שנות ה-70 עלו מאתיופיה רק יהודים בודדים, חלקם בלא שקיבלו אשרות עלייה לישראל. עם התגברות זרם העולים פעל משרד הפנים לגירוש המגיעים שלא כחוק. באמצע שנות ה-70 חל שינוי בעמדת ישראל והחלה עלייה רשמית של יהודים על פי חוק השבות. לאחר המהפך החליט ראש הממשלה מנחם בגין על הגברת העלייה מאתיופיה והמוסד הפעיל את מבצע אחים להעלאת יהודים מאתיופיה דרך סודאן. במקביל הועלו בדרכים שונות יהודים ישירות מאתיופיה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים מאתיופיה. בהמשך התבצעו מבצע משה ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. משנת 1993 הועלו הפלאשמורה

 

על מנת להיערך לקליטתם של ​​עשרות אלפי חברי קהילת ביתא ישראל, מדינת ישראל הכינה שתי תוכניות אב. תוכנית האב הראשונה הוכנה בשנת 1985, עם הגעת עולי מבצע משה. תוכנית האב השנייה הוכנה בעקבות מבצע שלמה בשנת 1991. תוכנית האב הראשונה הכילה תוכנית מורכבת ומפורטת. אשר כיסתה נושאים שונים כגון דיור, חינוך, תעסוקה, לצד מדיניות הנוגעת לקבוצות מסוימות בקרב העדה, בהם נשים, בני נוער, ומשפחות חד הוריות. בדומה למדיניות קליטה שיושמה במהלך עליות אחרות, תוכניות האב אימצו גישה פרוצדורלית שיצאה מנקודת ההנחה שרוב העולים דומים באופן כללי לרוב אוכלוסיית מדינת ישראל.[דרוש מקור]

בעשור השנים 1995–2005 נמשכה מגמת השיפור ברמת ההשכלה של יוצאי אתיופיה ועלה שיעור הזכאות לתעודת בגרות איכותית (העומדת בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות).[4] שיעור התעסוקה של נשים עלה באופן ניכר מ-22.8% בשנת 1995 ל-50.5% בשנת 2006. שכרן לשעת עבודה נמוך ב-61% לעומת כלל הנשים היהודיות.[4] העולים מאתיופיה דווחו על רמה נמוכה יחסית של בדידות, הן בהשוואה לעולים ממדינות אחרות והן בהשוואה לילידי ישראל. מנגד, בסקר משנת 2007 דיווחו כארבעים אחוז מהנשאלים בקרב עולים מאתיופיה על תחושה ש”אין על מי לסמוך”, לעומת 4-16% בקרב ילידי ישראל וארצות אחרות.[4] מניעי העלייה מאתיופיה הם דתיים מעיקרם, בדומה לעלייה ממדינות המערב וממדינות ערב בזמן העלייה ההמונית ובניגוד לעלייה ממדינות חבר העמים. 82% מהנשאלים בקרב העולים מאתיופיה השיבו כי הם מרגישים בבית בישראל, שיעור גבוה בהשוואה לעולים מארצות אחרות, וכך גם שיעור העולים מאתיופיה המגדירים עצמם יהודים.[4] כמו כן, מבין שבע קבוצות העולים שנבחנו, העולים מאתיופיה היו הבטוחים ביותר בכוונתם להישאר בישראל (77%) ובציפייה לשיפור באיכות חייהם בארץ (85%).בנוסף לכך נמצא כי אחוז הגיוס בקרב יהודים יוצאי אתיופיה גבוה מזה של ילידי הארץ (90%), וגם כי אחד מכל שישה מתגייסים מבני הקהילה נשלח במהלך שרותו לכלא הצבאי

טוענת כי המדיניות הממשלתית שמרכזת את העולים מאתיופיה, דבר אשר יוצאי אתיופיה מתנגדים לו, משרתת בעיקר את הביורוקרטיה המשתמשת בהם ככלי לגיוס כספים ושגורמת לשנאת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית וסיווגם כאחרים וכנבדלים וכן יצירת תלות במדינה ובשרותיה. אותם כספים נעלמים לטענתה בתוך המנגנון הביורוקרטי ורובם אינם מופנים לטיפול בעולים

 

השמדת מנות דם

אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס המפלה של בני הקהילה היא פרשת השמדת תרומות הדם 1996, בה מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה וצאצאיהם שנולדו בארץ, כמדיניות גורפת וללא ידיעת משרד הבריאות או התורמים.

.מספר שנים לפני שנחשפה מדיניות זו, נערכו בדיקות HIV בקרב חברי קהילת ביתא ישראל נערכו בקרב 650 עולים אשר עלו לישראל בין השנים 1984 – 1990 ובקרב 5,200 עולים שעלו לישראל מאתיופיה בין השנים 1990 – 1992. התוצאות הראו כי לא היו נשאים יחד עם זאת, בקרב 5,200 העולים שעלו במהלך מבצע שלמה, היו 118 נשאים. מכלל האוכלוסייה הנבדקת.

מספר ימים לאחר חשיפת מדיניות מד”א, כעשרת אלפים מחברי קהילת ביתא ישראל ערכו הפגנה מול משרד ראש הממשלה. ההפגנה הפכה לאחת ההפגנות הסוערות והאלימות ביותר בישראל עד אז.

המחאה הציבורית הביאה לפיטוריו של מנכ”ל מד”א באותה העת, ולהקמה של ועדת החקירה בראשות של הנשיא לשעבר יצחק נבון. לאחר מספר חודשים הוועדה פרסמה את מסקנותיה: הוועדה קבעה כי מעולם לא היו צריכים להסתיר דבר מה מתורמי הדם, וכי יש לשנות מידית את המדיניות. עם זאת, ההמלצות של ועדת נבון לא יושמו מעולם.

ב-6 בנובמבר 2006 נערכה הפגנה שהפכה לעימות אלים, במחאה על ההחלטה להמשיך במדיניות של השמדת מנות הדם.

משנת 1991 כל העולים מאתיופיה נדרשים לעבור בדיקות דם., ללא קשר לכוונתם לתרום דם

בדצמבר 2016 הוכרז על שינוי המדיניות, ובדומה לתקנות ברוב מדינות המערב ילידי אתיופיה רשאים לתרום דם.

 

הלם תרבותי ראשוני

החיים בישראל גרמו לרבים מקרב העולים החדשים בתחילה לחוות הלם תרבותh ישראל, במיוחד אלה העולים שהגיעו מכפרים נידחים באתיופיה, מעולם לא השתמשו במוצרי חשמל והיתקלות ראשונה בהם דרשה תקופת הסתגלות. בנוסף, ההסתגלות למטבח הישראלי/ הייתה קשה במיוחד עבור חלק גדול

ככלל, האינטגרציה של חברי הקהילה בישראל בחברה הישראלית הייתה קשה מאוד עבור רבים מהעולים החדשים. כמו כן, בעת העלייה משפחות מורחבות רבות פוצלו בין מרכזי קליטה שונים בארץ. רבים מהעולים נאלצו לשנות את שמם – בתחילה הרשויות בישראל נתנו לרבים מהעולים החדשים שמות עבריים ודרשו כי לכולם יהיו שמות משפחה (באתיופיה לא היו נהוגים שמות משפחה). השינויים הללו יצרו מצב שבו העולים החדשים השתמשו בפועל הן בשמות החדשים והן בשמות הישנים. לימוד עברית היווה אתגר עבור מרבית העולים וחלק ניכר מהם לא הצליחו לשלוט בשפה גם אחרי שנים רבות של מגורים בארץ. כמו כן, המצב בו הרבנות הראשית לישראל הביעה התנגדות להמשך קיום המנהגים הדתיים המסורתיים של חברי הקהילה גרם לבלבול רב בקרב העולים החדשים.

סוציולוגים ישראלים שונים ציינו כי העולים החדשים מאתיופיה נתקלו במגוון בעיות הסתגלות, אשר הובילו להיווצרותן של בעיות פסיכולוגיות אקוטיות שהובילו במקרים קיצוניים למקרי התאבדות בקרב המהגרים בשנים הראשונות לאחר עלייתם לישראל. בשנות ה-90 המאוחרות, שיעור ההתאבדויות בקרב קהילת ביתא ישראל עלה על זה של כל הקהילות האחרות בישראל.

ב-2014 היו כ-30% מהעצירים בכלא אופק (הכלא היחיד בישראל לקטינים) אתיופים. אחוז הגבוה ב-20% משיעורם באוכלוסייה..

 

דיור

סוגיית הדיור הפכה לבעיה חוזרת ונשנית עם כל גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לישראל לכל אורך השנים. במסגרת העלייה של קהילת ביתא ישראל, יושמו פתרונות חדשניים שונים, שכללו בין היתר את קליטתם בתחילה באתרי קרוואנים. לפתרון זמני זה היו שני חסרונות עיקריים: מצד אחד, אוכלוסיות העולים החדשות נדחקו לשולי הערים, ובשל כך נוצרו קבוצות אתניות הומוגניות למדי שלא השתלבו ונטמעו עוד בתחילת תהליך הקליטה בחברה הישראלית. בנוסף, במקרים רבים אתרי הקרוואנים היו ממוקמים באזורים רחוקים למדי מאזורי התעשייה והמסחר בישראל ולא הייתה קיימת תחבורה ציבורית נגישה בקרבתם

לאורך השנים, חברי הקהילה עזבו את מרכזי הקליטה ועברו להתגורר בערים וביישובים שונים בכל רחבי ישראל, בעידוד ממשלת ישראל שהעניקה לעולים החדשים הלוואות ממשלתיות נדיבות או משכנתאות בריבית נמוכה כתמריץ לעזיבת מרכזי הקליטה. כיום מעניקה מדינת ישראל סיוע והנחות במשכנתאות לדיור עולי הקהילה האתיופית.

רבות מהשכונות בערים שבהן מתגוררים רובם של יוצאי אתיופיה החלו כמרכזי קליטה בהם שוכנו העולים מאתיופיה כדיור ראשוני ועם חלוף הזמן הסגל עזב את המקום והותיר את העולים באותם מבנים שהיו דיור ציבורי, תופעה זו זכתה לכינוי “מרכז קליטה מתקפל במקרים אחרים רכישת דירות באזור מסוים על ידי יוצאי אתיופיה, שרצו לגור בקרבה לחברי הקהילה, גרמה לעזיבה של בעלי דירות אחרים באזור ולהגעה של חברי קהילה חדשים במקומם. חלק ניכר מבני הקהילה גרים בשכונות שבהן קיימת התניה ממשלתית בדבר זכאות למשכנתא.

כיום קיימות בישראל שבע שכונות שבהן יוצאי אתיופיה מהווים יותר משליש מהאוכלוסייה: מרכז העיר קריית גת (60.4%), גבעת שרת בית שמש (37.6%), קריית משה ברחובות (54.8%), רמת אליהו בראשון לציון (49.1%), ויצמן-הרצל-קיבוץ גלויות בקריית מלאכי (38.4%), נאות שקד (אזורים) נתניה (38.3%) ואזור מרכז הקליטה במבשרת ציון (40.6%).אוכלוסיית יוצאי אתיופיה לפי יישובים (2016):

.

All Rights Reserved © 2019
בניית אתרים: בלודוט סטודיו. מיתוג. פרסום. דיגיטל.